<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יהודה בר חנינא</h1>
<h2>דף יא.</h2>
רבי יהודה בר חנינא רבו של רשב"ל כדלקמן. גרסינן בהחובל ירושלמי הלכה התוקע חבירו חד אמר בשם רשב"ל המבייש את הזקן נותן לו בושת משלם. חד בר נש איקפד לרבי יהודה בן חנינה אתא עובדא קמיה דרשב"ל וקנסיה ליטרא דדהב. גרסינן בפ"א דעירובין הרחב מעשר אמות ימעט ואם יש לו צורת הפתח אין צריך למעט. ובגמרא א"ל רב לרב יהודה (אתבריה) [אתנייה] לחייא ברי צריך למעט. ואף רבי יוחנן סבירא ליה כוותיה דרב, דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד מבקעת בית חוורתן שנעץ ארבעה קונדיסין בארבע פיאות השדה ומתח זמורה עליהן ובא מעשה לפני החכמים והתירו לו לענין כלאים אמר רשב"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ורבי יוחנן אמר לכלאים התירו ולא לענין שבת וכו' עד ורמי רבי יוחנן אדרבי יוחנן ודרשב"ל אדרשב"ל דאמר רשב"ל משום רבי יהודה בן חנינא פיאה מתרת לענין כלאים אבל לא לשבת. ורבי יוחנן אמר כמחיצות לשבת דלא. כך מחיצות לכלאים דלא וכו'. ובירושלמי פרק קרחת הכרם ובעירובין ירושלמי פ"א ובירושלמי דסוכה פ"א הכי גרסינן רשב"ל אמר בשם רבי יהודה בן חנינא נעץ ארבעה קנים בארבע זויות שבכרם וקשר גמי מלמעלן מציל משום פיאה. א"ר יוחנן כמחיצות לשבת כך מחיצות כלאים. א"ר יוחנן מעשה שהלך רבי יהושע בן קרחה אצל רבי יוחנן בן נורי לנגינר והראהו שדה אחת בית חברתה היתה נקראת והיו שם פרצות יותר מעשר והיה נוטל (אפיס) [פסים] וסותם, דקרנים וסותם, עד שמיעטם פחות מעשר. אמר כזו כך מחיצת שבת. א"ר זירא מודה רשב"ל לענין שבת שאין הפיאה מצלת יותר מעשר. א"ר חגי מתניתין אמרה כן. מקיפין שלשה חבלים זה למעלה מזה ואם אומר את שהפיאה מצלת יותר מעשר דיו חבל אחד. אמר רבי יונה רבי יאשיה בעי הדא פאה מאי אמרת מלמעלן או מן הצד, אין תימר מלמעלן כל שכן מן הצד. אין תימר מן הצד הא מלמעלן לא. אין תימר מלמעלן יאות א"ר חגי, אין תימר מן הצד לא אמר רבי חגי כלום. מה נפשך אם מלמעלן הרי מלמעלן. אם מן הצד הרי מן הצד. רבנן דקסרין בשם רבי ירמיה תפתר בעשויין כמין דוקרן. רבי זעירא רבי אברומא דמן חיפה בשם רשב"ל לגובה אפילו עד מאה אמה. רבי יודא אומר הדא דאיתמר לענין כלאים אבל לענין שבת לא תהא הפיאה גבוהה מן הקורה. אמר רבי יוסי היא כלאים היא שבת. על דעתיה דרבי יוסי מה בין פיאה ומה בין קורה, קורה מצלת מרוח אחת פיאה אינה מצלת עד שתהא מגופפת משתי רוחותיה.
הלכות כלאים נפלאו ממני, דבמתיחת זמורה עם צורת הפתח דברי הכל מצלת בכלאים ואין חוששין ליניקה. וכן ההיא דהשותפין היה גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן. על מחיצת כרם שנפרצה דאומרים לו גדור. דכל איסור כלאים משום עירוב ענפים, וליניקה לא חיישינן. ובערוגה הולכין אחר יניקה. שערוגה שהיא ששה על ששה אין זורעין בתוכה אלא חמשה מיני זרעונים, ארבעה בארבע רוחותיה ואחת באמצע. לרב כדאית ליה ולשמואל כדאית ליה. והתם משמע דאין חוששין [ליניקה], דאמר רב כהנא הרוצה למלא גינתו ירק עושה ערוגה ששה וכו'. ולפי ההלכות משמע כל מקום שיש שני מינים או יותר זרעונים זה אחר זה וכל אחד ואחד ניכר לשדה בפני עצמו כגון ערוגה אין זה עירבוב. דהא אפילו ראש תור ירק נכנס בשדה אחר (הוא) ונראה כסוף שדהו אין אלו כלאים דהא אין כאן עירבוב. ומה שאין זורעין זרעונים יותר מחמשה, לפי שאין עליהם תורת שדה והכר. (והלא) [והלך] אחר היניקה וכולו מעורבב. אבל (בששה) [בחמשה] שזה על מין זה וכן זה על מין זה אין חוששין. דאין אלו כלאים. דהא דכתיב שדך לא תזרע כלאים, שהשדה שהוא שדה בפני עצמו לא יהא זרוע כלאים. אבל כשמין זה שדה לעצמו וזה לעצמו אין זה כלאים.
ולענין כרם ותבואה חילוק הגפנים אילנות הן, והתורה הקפידה להביא זרע תבואה לשם, אע"פ שלענין שאר אילנות מותר. לפי שהזרעים שדה לעצמו והאילנות שדה לעצמו. ולענין גפנים הקפידה תורה ולא משום יניקה אלא משום זמורות על גבי תבואה. וכשיש שם מחיצה הוי הפרש בין הכרם ובין שדה הסמוך לו. הילכך פיאה מצלת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. דמחיצין הלכה למשה מסיני דאמרינן גוד אחית ומבדיל. וכשאין שם מחיצה קים להו לרבנן דבין קרחת הכרם בין מחול הכרם כשאין שם שיעור שדה ושיעור כדי עבודת הכרם לכל אחד ובין הכותל נמי חשיב עירבוב ואסור. ולא הלכו חכמים אחר ארבע או שמונה או שש עשרה כדאיתא בהמוכר את הספינה אלא כשאין שם מחיצה.
אבל לענין כלאי זרעים דקשה [ד]הא כל מין ניכר בענינין שדה, מותר לסמוך אף כשיונק. כדאיתא [כלאים פ"ג] שאם בא לזרוע שתי שורות של קשואין שתי שורות של דלועין שתי שורות של פול המצרי מותר. בניכר כל אחד ואחד כשדה בפני עצמו. והא דתנן בפ"ז דכלאים. וכך מתחיל הפרק המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גביו לא יביא זרע לשם. ואיתא נמי בפרק לא יחפור. ובגמרא ירושלמי דייק עלה, הא מן הצד מותר. מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילנין. אי משום עבודה ששה. רבי ירמיה משם רבי חייא בר אבא משום זרעים על גבי גפן. ולא ידענא מה היא.
